מה אם היינו אומרים לכם ולכן שכבר לפני חמש שנים הזהרנו בדיוק מהכיוון שאליו ישראל עלולה להידרדר? מה אם הטענות שנשמעו אז קיצוניות, פסימיות או מוגזמות נראות היום הרבה פחות מופרכות? ומה קורה כאשר אמונות דתיות ומשיחיות אינן נשארות בבית הכנסת, בבית המדרש או בעולם הרעיונות, אלא מקבלות כוח פוליטי, תקציבים, חקיקה, נשק ושליטה במוסדות המדינה?

​

בפרק 198 של "על אמונות ותוצאותיהן", הפותח את עונה 6 ומציין חמש שנים לערוץ, דניאל אדר חוזר לנקודת ההתחלה. בקיץ 2021 יצאנו לדרך מתוך רעיון פשוט: לאמונות יש תוצאות. לא רק תוצאות אישיות, אלא גם תוצאות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, משפטיות וביטחוניות. כאשר שלטון מאמץ תפיסות דתיות קיצוניות ומשיחיות, האם אפשר באמת להאמין שהן יישארו ברמת הסיסמאות? או יותר סביר שהן יהפכו למדיניות ולמציאות?

​

הפרק בוחן מחדש את האזהרות שנאמרו לאורך השנים על התחזקות התיאוקרטיה, הפגיעה בדמוקרטיה, החלשת שלטון החוק, הפגיעה במערכת המשפט, החרפת הכפייה הדתית והעמקת השסע בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. האם ישראל ניצבת בפני בחירה בין מדינה דמוקרטית ושוויונית לבין מדינה שבה חזון דתי ומשיחי גובר בהדרגה על החוק האזרחי? ומה קורה כאשר מוסדות שנועדו לבלום כוח פוליטי מופרז והרסני הולכים ונחלשים?

​

אחד הצירים המרכזיים בפרק הוא מה שדניאל מכנה "מחלת המשיח". הוא מתאר שני מסלולים מקבילים של הקצנה: מצד אחד הכוחות המשיחיים המזוהים עם הציונות הדתית והחרד״לית, ומצד שני המפלגות והקהילות החרדיות הפונדמנטליסטיות. הפרק עוסק בין השאר בשרים בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וישראל כץ, ובוחן את הקשר בין כוח פוליטי, מדיניות ממשלתית, התנחלויות, מאחזים, אלימות מתנחלים וטרור יהודי בשטחים.

​

אבל האם הבעיה היא רק בממשלה? הפרק מפנה ביקורת חריפה גם כלפי התקשורת הישראלית. האם שימוש במילים מרוככות משנה את המציאות? האם כאשר אלימות פוליטית ודתית מוצגת כ"טיול", והקורבן מוצג כתוקף, הציבור מקבל תמונה הפוכה של מה שמתרחש? ומה האחריות של עיתונות במדינה דמוקרטית כאשר היא מתארת אירועים שמאתגרים את הנרטיב הפוליטי המקובל?

​

הפרק עוסק גם בשאלות של שוויון אזרחי. מה פירוש להיות "אזרח טוב" במדינה שבה זהות דתית ולאומית עלולה להשפיע על הזכות להשתתף בשלטון? האם אזרח או אזרחית ערבים צריכים לעבור מבחן אידיאולוגי נוסף כדי להיחשב לגיטימיים? ומה קורה כאשר גם גורמים שמציגים את עצמם כמרכז ליברלי ממשיכים להתייחס לאזרחים ערבים כאל שותפים פוליטיים לא לגיטימיים?

​

מכאן עובר הפרק לעתיד. מה יקרה אחרי הבחירות? דניאל מציג שני תרחישים: המשך שלטון הקואליציה הנוכחית, או הקמת ממשלה אחרת שתנסה לשנות כיוון. אבל גם בתרחיש השני עולה שאלה מטרידה: מה אם הכוחות המשיחיים לא יקבלו בשקט את אובדן השלטון, שמהווה חלק מרכזי מחזון ה״גאולה״ שלהם? האם הקצנה פוליטית ודתית פשוט נעלמת כאשר מפסידים בבחירות? או שאולי דווקא אז היא נעשית מסוכנת יותר? איך נראית (עוד) מפלה גדולה של אמונה משיחית?

​

הדיון מתרחב גם למזרח התיכון ולעולם. הפרק עוסק באיראן, בשינוי אפשרי במאזן הכוחות האזורי לטובת איראן, בהתחדשות הסוגיה הפלסטינית בזירה הבינלאומית ובהמשך הבידוד והלחץ על ישראל בעקבות המלחמה בעזה והאלימות היהודית בשטחים.

​

בחלקו האחרון של הפרק מובא תקציר מדבריו של ספי רכלבסקי, מחבר "חמורו של משיח", על המשמעות הדתית והפוליטית של תפיסות "כיבוש הארץ", "והורשתם" ו"תוכנית ההכרעה", ועל האופן שבו רעיונות דתיים הופכים, לדבריו, לתוכניות פעולה. הפרק מזכיר גם שיחות קודמות עם העיתונאי והמתעד אורן זיו - על פעילות מאחזים ו״חוות״ כבסיסי האלימות לסילוק עוד קהילות פלסטיניות.

​

אז האם מדובר באוסף אירועים נפרדים, או בתוצאה צפויה של מערכת אמונות שלמה? האם תיאוקרטיה יכולה להתפתח בהדרגה בתוך מדינה דמוקרטית בלי שרוב הציבור יבחין עד שכבר מאוחר מדי? ומה אם הבעיה הגדולה ביותר אינה רק מי יושב בממשלה, אלא האמונות שממשיכות לעצב את גבולות המותר, האסור, האפשרי והרצוי?

​

חמש שנים אחרי שהתחלנו לשאול על אמונות ועל תוצאותיהן, הפרק הזה חוזר לשאלה הבסיסית ביותר של הערוץ: כשאמונה מקבלת כוח, מה היא עושה איתו, ומהן התוצאות?